תמונות קצרות / רון רובינשטיין
תמונות קצרות
בפריימים קטועים
תמונות שסועות חסרות קול
בצבעים דהויים משנות השבעים
אני במכנסי קורדרוי חומים,וחולצה של סופרמן
על הנדנדות בגן השעשועים
מי יכול היה לתפוס את מובן המילים
שעדיין לא המציאו אז
דאגה,אובדן,חוסר אונים
ואם מישהו המציא,
יכולתי אז להתנהג כאילו
דבר מזה אינו יכול לגעת בי
ושאוכל לצלוח את הנצח
מבלי להשתמש במילים האלה ,
שאנשים אחרים המציאו
בסרט אחר בעיר אחרת
אני ומור,מלטפים כמו בפעם הראשונה
זה את גופו העירום של זה
מנסים להרגע עם סיגריה מן העונג הזה
וממתינים לכל העינוגים שעוד יבואו
מדברים על שמות של ילדים
ואחר כך מציצים בעצמנו,בפנים משוחקות להפליא
עירומים במראה ללא בושה או מבוכות
גם אז,לפחות עד שחשדתי
שהיו לה דברים עם זאביק הבמאי שלה
לא ידענו להכיל את משמעות המילים,לאבד או לנטוש
אפילו למלה לתמיד היה אז הגיון
שיכולנו להכיל
אבל מור היום לבדה
לא איתי ולא עם אחר
כבר מצהירה שאינה רוצה עוד בקשר
טוב לה בלבד שלה היא אמרה
כשראיתיה באקראי בעיר
גם הילד ההוא עם הקורדרוי החום
מגן השעשועים כבר בגר
צבר לעצמו חזיה שנותרה בדירה השכורה
עם אותו ניחוח בשרים
ומעיל עור מניו יורק שהותיר,ולא שב
על קולב במסדרון זר
אחרי לילה מנוכר
שלא היה בו דבר שיכול היה
למחוק את השיממון שתיפס שם
בילד הזה ובאשה האחרת
אז עכשיו בבית קפה תל אביבי
כשאני רואה את הנערה הזו תות
רק בת תשע-עשרה
פיה טובה עם שרביט של ידעונים
מקימה לי אותיות מתות,
מפיחה באפן נשימות
מרקידה אותן בחצר אחורית של מלכות
הרי כולה נדיבות וחן וטוהר שהיו לי אז
פעם על הנדנדות ההן
או בחורשות כשנתתי את ליבי למישהי לנצח,
כך אמרנו אז,לנצח
אבל נצח?
איש בגילי אינו משתמש בזה יותר
אני מבין דבר או שניים על
צידו הקודר של הגן
יש לי מושג מסוים על כאב ואובדן
נצח?
זה אולי המרחק שלי
מהילדה הלולינית הזו ,תות
שמגישה לי אחר כך עוגיות קוקוס וחמאה ומרציפן
וחלב חם בכלי לבן ודבש בצינצת חומה
היא חורזת לי את עצמה
היופי הזה,כמעט זה חטא להביט בו מבלי להיכלם
הייתי יכול לספר לה איך נראה הנצח
לו יצאנו יחד למסע התמונות הקצרות שלי,באלבומיי
אבל העדפתי להותיר אותה כך
שלפחות לא יהא זה אני
שיעשה שמות במילים שהיא מכירה
ובאלו שעדין לא.
|
